פגי- 30 ק"ג של כאב

פגי, צעירה בת 20 שגובהה כ-1.60, הגיעה לקבל טיפול במרפאה להפרעות אכילה כאשר היא שוקלת כ-30 ק"ג. הדיאטה שלה החלה בגיל 16, כאשר רצתה להיפטר משלושה ק"ג מיותרים, ו"הצליחה" מעל למצופה: בשנתיים שלאחר מכן פגי הגבילה את אכילתה ועסקה יותר ויותר בפעילות ספורטיבית. היא הגיעה למשקל של 30 ק"ג, המחזור שלה נפסק ולבסוף אושפזה בבית חולים בעקבות אולקוס. עם החלמתה, התאשפזה בקי בבית חולים פסיכיאטרי בו הצליחה להגיע למשקל תקין עליו שמרה עד לתקופת האוניברסיטה.
הלחץ הלימודי והשינוים החברתיים הכרוכים במעבר לאוניברסיטה הביאו את פגי לשוב ולעסוק בצורה אובססיבית במשקל גופה: היא סירבה לאכול מאכלים המכילים אחוזי שומן והחלה לאכול בקצב איטי מאוד, כאשר היא חותכת את המזון לפיסות קטנטנות ומניעה אותן בצלחת מצד לצד.
סיפורה של פגי, אשר התפרסם באחד המדריכים הפסיכיאטריים המוכרים בעולם¹, הוא אחד מעשרות אלפי הסיפורים של נערות יפות, מוכשרות ואינטליגנטיות אשר מביאות עצמן אל סף המוות רק כדי להיות רזות.

לאורך השנים הוצעו תיאוריות רבות אשר ניסו להסביר את מצבה של פגי ושל נשים רבות אחרות הסובלות מהפרעות אכילה. חלק מן התיאוריות הציעו הסברים פסיכו-סוציאליים אשר הצביעו על הלחץ העצום המופעל על נשים להיות רזות כדי להיחשב ליפות, מוערכות ובעלות כוח רצון. תיאוריות אחרות התמקדו בגורמים אישיותיים ודנו בנטייה לפרפקציוניזם, בקושי להתמודד עם המיניות המתבטא בניסיון לטשטש את הסממנים הנשיים ובצורך מוגבר בשליטה.

מלבד לגורמים האישותיים והחברתיים, הודגש מקומה המיוחד של המשפחה ביצירת או שימור הפרעת האכילה. משפחות רבות בהן לקתה הנערה באנורקסיה התאפיינו בהגנתיות יתר, יחסים חודרניים ופולשניים לפרטיותה של הבת ו/או מעורבות יתר של הבת בקונפליקט בין ההורים. גורמים אלו מביאים להתפתחות האנורקסיה כאמצעי להתמודדות עם הסביבה המשפחתית המורכבת מאחר והיא מאפשרת לנערה לבסס, כביכול, שליטה ועצמאות ("אני קובעת מה וכמה לאכול") ומסיתה את תשומת הלב מהקונפליקט המשפחתי לסימפטומים האנורקטיים.

הטיפול של פגי

במשקל של כ-30 ק"ג, כאשר היא מתקשה לתפקד בחיי היום יום, החליטה פגי לפנות שנית לאשפוז פסיכיאטרי.

למרות רצונה הכנה לשתף פעולה עם התוכנית הטיפולית, הפחד שלה להשמין הקשה עליה ועל הצוות המטפל. בטיפול הפסיכולוגי סיפרה פגי על הקושי העצום שלה להתבונן במראה, ובמהלכו למדה לאט לאט להביט בדמותה בלי להתמלא בחרדה.

לאחר שבעה חודשי אשפוז אשר כללו טיפול פסיכולוגי אישי ומשפחתי, ובמשקל תקין, פגי השתחררה מבית החולים ושבה ללימודים.

הקושי לשתף פעולה עם התוכנית הטיפולית הוא מאפיין שכיח בטיפול באנורקסיה: רבות מהמתמודדות עמה מתקשות לתפוס עצמן כרזות ומפחדות מההשמנה יותר משהן חוששות לחייהן ולתפקודן השוטף.

בהתאם לגורמים ולאופיין של הפרעות אכילה בכלל והאנורקסיה בפרט, הטיפול מורכב מהתערבות פסיכותרפויטית ומטיפול רפואי המכוון להפסקת מצבים של סכנת חיים ולהרכבת תפריט מאוזן אשר יאפשר עלייה הדרגתית ומבוקרת במשקל. הטיפול הפסיכותרפויטי מרחיב את הבנת המקום שממלא הרזון בחייה של המטופלת ומסייע בהתמודדות עם החרדות והקשיים הנלווים לעלייה במשקל. בהתאם לצרכיה הספציפיים של המטופלת, נרכשות מיומנויות אשר מסייעות בויסות רגשות עוצמתיים, בתקשורת חברתית ובין אישית ובמתן ביטוי לרגשות מכאיבים. כאשר נרכשות יכולות אלו, פעמים רבות פוחתת בהדרגה גם הנטייה להמיר את הקשיים בעיסוק אינטנסיבי במשקל.

פעמים רבות נלווה לטיפול האישי גם טיפול משפחתי הממוקד בשינוי דפוסי תקשורת והתנהגות משפחתיים המשמרים ומחזקים את הפרעת האכילה, ובמתן תמיכה והכוונה למשפחה החווה דאגה, כעס, אשמה וכן הלאה בתגובה להתנהגותה "חסרת ההיגיון" של האנורטית.

¹Synopsis of Psychiatry/ Sadock & Sadock, Tenth edition, New York 2007.

נכתב על-ידי צוות אתר בטיפולנט, Betipulnet.co.il